שמחת תורה, כ”ב תשרי תשפ”ד, 7 לאוק’ 2023

הנכד שלי, אורן (עם פתח מתחת לר’), ביקר בשמחת תורה אצל חברתו החדשה בקיבוץ נירים.
כשהתחילו אזעקות הם נכנסו לממ”ד. מחבלים ניסו לפרוץ את דלת הממ”ד. אורן הגן על חברתו. הוא נשען על הדלת ואחז בידית, אך נורה דרך הדלת ולאחר מכן מת מפצעיו. חברתו נפצעה מרסיס ברגל וחולצה אחרי שעות ארוכות.

הייתי אשה שמחה. מאז שהנכד שלי נהרג, קשה לי לשמוח. אורן היה בחור חייכן וחברותי. אהב ספורט, מוזיקה ובעלי חיים. התאמן בקראטה, היה מדריך בחוג נינג’ה. אהב טבע, רכיבה על סוסים, גלישה בים. אהב את משפחתו, את הבית, אירועים משפחתיים. בשעות הפנאי אהב לנגן בגיטרה. אחרי הלימודים הוא התגייס לצבא ושירת כראש לשכת יחידת מצפ”ן (מערכות צבאיות לפיקוד, שליטה וניהול) במרכז המחשבים ומערכות המידע (ממר”מ). הוא היה מלא רצון לעזור והיה אהוד על חבריו. אחרי השחרור הוא התחיל לעבוד בחברת “צ’ק פוינט” וחלם לעבוד ולהתקדם בענף ההיי טק.
יהי זכרו ברוך.

“גדלתי על זה שיהדות זה דבר קדוש”

נולדתי בתוניס בשנת 1945. גדלתי על זה שיהדות זה דבר קדוש. נבדלנו מהנוצרים והערבים שהיו סביבנו. חגגנו את החגים: סוכה על גג הבית, עשויה כולה מכפות דקלים. לא היה לנו מקרר, אז הקניות והבישולים נעשו ביום החג, ולאו דווקא שמרנו על כשרות, אבל בפסח ההכנות היו דקדקניות.

לארץ עלינו בנוב’ 1961 מאותה סיבה – לא מתערבבים עם הגויים. באותו זמן היתה בתוניס מהפכה, שהביאה בין השאר לגירוש הנתינים הצרפתיים. שכן למטה, ידיד שלנו, שהייתה לו חנות, אמר אז לאמא שלי: רשל, עכשיו אנחנו אחים, והבן שלי יוכל להתחתן עם הבת שלך. אמי שמעה והזדעזעה. חיכתה שאבא יחזור מהעבודה ואמרה לו: ז’אק, כך אמר השכן. אנחנו לא נשארים פה. אבא אמר: אין בעיה, נעזוב את תוניס, נסע לישראל. בישראל היו אביו, אחותו ואחיו, בקריית גת. למרות הרצון להגיע לקרית גת, הביאו אותנו לבית שמש. היו קשיים של העליה, אבל השכנים קיבלו אותנו יפה.

רומנטיקה

הגענו לבית שמש ביום חמישי. קיבלנו בית עם גינה. ביום ראשון בבוקר יצאתי לגינה. חשבתי: איזה יופי! מצאתי איזה טוריה באיזו פינה, לקחתי את הטוריה, התחלתי לעדור, ואני שומעת מישהו צוחק. אני מרימה את הראש ורואה חייל. אמרתי לו בצרפתית: מה אתה צוחק? הוא אמר: לא כך עובדים. אמרתי לו: לא ככה עובדים? אז תבוא לעבוד. הוא ירד ועדר את הגינה ואמא שלי הכניסה אותו לבית ונתנה לו לשתות. שמו היה שמעון. נהיינו ידידים. אח”כ חברים. אח”כ בעל ואישה. מלבד זה שהוא היה בעלי, היינו ידידים טובים מאוד ואהבנו מאד.

ואף על פי כן

הייתי בכתה י”א כשעלינו, אך בגלל העליה לא היתה לי תעודת סיום בי”ס. ידידה הציעה לי ללמוד עברית ואח”כ ללכת לבית ספר לאחיות. לאחר לימודי עברית היא לקחה אותי לכמה בתי חולים במרכז הארץ ולא קיבלו אותי. בביה”ח הפסיכיאטרי בבאר יעקב מצאתי חן כנראה בעיני האחות הראשית, והיא שלחה אותי לעשות מבחנים שבסיומם אקבל תעודה. כך עשיתי, והתחלתי את לימודי כאחות. לאחר עבודה קצרה בבאר יעקב שימשתי כאחות טיפת חלב בבית שמש, ולאחר מכן כאחות במשך 32 שנה במחלקה הגניקולוגית בביה”ח “ביקור חולים” בירושלים. בין השאר, כחלק מעבודתי ליוויתי נשים בשמירת הריון ארוך, והייתי אחות גם במרפאת להפריה חוץ גופית, מהראשונות בארץ.

פתגם הלביא בימים של “עם כלביא”

השפה של אמי היתה מתובלת בפתגמים רבים. דוגמא אחת מתוך רבות:
הוא לא מת, הרגו אותו הערבים“.
הרעיון הוא: כשיש ויכוח סרק ושני האנשים אומרים בעצם את אותו הדבר. אין פה חידוש.
הפתגם לא חייב לדבר על הערבים דווקא, אך הוא נולד מתוך מגורים עם הערבים וככזה היה מוכר לי.
דוגמא נוספת:
בא לרפאו – עיוור אותו
אדם שבא לעשות מעשה חיובי אך תוצאת המעשה היתה שלילית. למשל: בעל רצה להפתיע את אשתו וניקה את כל הגינה וניכש עשבים, אך ניקה וניכש גם את הירקות שבגינת הירק. היתה לו כוונה טובה אך היה לו עוורון לגבי מה שחשוב.
ולסיום – הלביא:
מי שיעשה את מלאכתו זה רק האריה בעצמו
האריה כמלך החיות מייצג שלמות, וכזה היודע לעשות את מלאכתו על הצד הטוב ביותר. משמעות הפתגם: אף אחד לא ייטיב לעשות את המלאכה שלי כמוני.